סיור בעקבות אנשי האצ"ל: כמה עובדות שהמדריך תמיד שוכח

"מימינכם בתים שבעליהם הפלסטינים גורשו מהם ב-48',
משמאלכם בית קפה ערבי שפוצץ…"

סיור בעקבות אנשי האצ"ל:
כמה עובדות שהמדריך תמיד שוכח

ציון 60 שנה למדינת ישראל מהווה גם הזדמנות טובה לראות את הצד השני של הקמת המדינה: הנכבה הפלסטינית – אסון גירושם של כ-850,000 מתושביה הפלסטינים של הארץ מבתיהם. סיור זה, בעקבות ניצחון אנשי האצ"ל, הוא גם סיור בעקבות חורבן יפו וגירוש תושביה. את "סיפורי הגבורה" האלה שמענו כבר יותר מדי: אנו, פעילים למען יפו, באנו להזכיר כמה עובדות שמנסים תמיד לשכוח ולהשכיח.

אי אפשר למחוק את העבר של יפו. עד 1948 הייתה יאפא (יפו) המרכז האורבני, המסחרי והתרבותי החשוב ביותר בפלסטין, עיר נמל תוססת בת כ-80,000 תושבים מוסלמים ונוצרים שזכתה לשם "כלת פלסטין". ביפו פעלו 6 בתי קולנוע ו-5 עיתונים מקומיים, תחנת רדיו ובתי דפוס רבים. בבעלותם של תושבי יפו היו שטחים נרחבים לגידול פירות הדר, והתוצרת החקלאית שווקה תחת המותג המפורסם "Jaffa".

סיור בעקבות לוחמים? המעורבות של אנשי האצ"ל ביפו קדמה להתקפה הגדולה שלהם על מנשייה, והייתה הרבה פחות "הירואית": הם ביצעו פיגועים בשווקים, חנויות ובתי קפה; ירו על נשים, ילדים וגברים פלסטינים שאינם חמושים. גם אנשי הלח"י לא טמנו ידם בצלחת: הם פוצצו את הסראייה, מבנה הממשל התורכי, שהיה מטרה אזרחית מובהקת, ורצחו בפיגוע זה 26 פלסטינים ובהם ילדים. כל זאת למען "ערעור המוראל של ערביי יפו". לכל אלו אין שם אחר מלבד טרור.
תושבי יפו ניסו להגיע להסכם הפוגה עם "ההגנה", אך נענו בשלילה, שכן אנשי "ההגנה" העדיפו להמשיך להילחם ולרוקן את העיר לחלוטין מיושביה. יחד עם זאת, ב"הגנה" הבינו שיפו לא מהווה איום אסטרטגי על ת"א, ולכן לא חשבו שיש כל צורך לפתוח עליה בהתקפה חזיתית. ההחלטה לכבוש את יפו לא היתה אם כן ביטחונית. האצ"ל החליט לכבוש ולהחריב את יפו כדי להפגין את כוחו בפני היישוב היהודי. המטרה העיקרית של ההתקפה באפריל 48' הייתה לגרש את תושבי העיר, והמטרה הבזויה הזאת הושגה – רק כ-4,000 פלסטינים נשארו ביפו לאחר מכן. אנשי האצ"ל העדיפו שלא להילחם בסמטאות מנשיה, ובמקום זאת הרסו בית אחר בית בשיטתיות כשהם מתקדמים על ידי שבירת קירות הבתים. 32 אנשי אצ"ל נהרגו בהתקפה, אבל אף אחד לא מספר לנו כמה פלסטינים נרצחו אז, ויותר מכך- כמה מהם לא היו חמושים.

הגירוש לא נפסק. הפלסטינים המעטים שנשארו ביפו לאחר הגירוש אולצו להצטופף בעג'מי שגודרה, תחת משטר צבאי, ונכסיהם נלקחו מהם. העיר הוחרבה ויושבו בה עולים יהודים. מאז ממשיכה מדיניות שנועדה לדחוק את הפלסטינים מיפו, רק באמצעים אחרים – אם פעם הדבר נעשה בכוח הנשק, היום הדבר נעשה בכוח החוק והכסף. לאורך השנים הרסה עיריית תל אביב מעל 3,200 בתים פלסטיניים ביפו. כיום החברות "עמידר" ו"חלמיש", האמונות על ניהול נכסי הדיור הציבורי, מפנות משפחות שלמות מבתיהן. גל פינויים זה מגובה על ידי אינטרסים כלכליים כבדים שמעודדים התעלמות ורמיסה מוחלטת של זכויות התושבים על בתיהם. הפליטים הפלסטינים שרוכזו בשכונת עג‘מי איבדו את נכסיהם הקודמים ונותרו ללא כל בעלות על הקרקע, וככאלה אין קל מלדחוק אותם מהעיר בה נולדו הם ואבותיהם. קשה שלא לראות כי לצד האינטרס הכלכלי עומד גם אינטרס דמוגרפי כבד משקל- ייהוד העיר יפו.
כשדוחקים את הפלסטינים מיפו מחריבים אותה פעם שנייה, הפעם כ"עיר מעורבת", יהודית-ערבית. כשחוגגים את הניצחון הציוני על ההריסות הפלסטיניות ומעלים על נס את הטרור האכזרי של האצ"ל, מסמנים באופן ברור לתושבי העיר, אזרחים ישראלים, שאין להם מקום ביפו. הסיור בעקבות אנשי האצ"ל, כמו שאר האירועים לציון ששים שנה למדינה, מזכיר לנו שוב את היסודות הגזעניים שעליה מיוסדת מדינת ישראל, ואנו פה כדי לומר:לא ניתן יד למחיקת הזהות הפלסטינית של יפו! לא נשתוק אל מול שכתוב ההיסטוריה בידי ארגון האצ"ל!

יפו לא שוחררה, פשוט מפני שלא הייתה סיבה לשחרר אותה. "כלת פלסטין" הייתה העיר התוססת ביותר בארץ, שרצתה, כמו שאר היישובים הפלסטיניים, לשמור על הצביון שלה ועל אורח החיים של תושביה אל מול תהליך ההתיישבות הציוני. על השאיפה הזו שילמה יפו ביוקר- 95% מתושביה גורשו, בתיה נהרסו וחלקים שלמים ממנה נמחקו. אלו שלא גורשו נשארו בשכונת עג'מי המגודרת. כיום הם נלחמים על זכותם להמשיך ולחיות ביפו. כל מי שצדק ואמת חשובים לו צריך להכיר בעוול ההיסטורי שנעשה לתושבי העיר יפו בעבר, ולהיאבק נגד חרב הגירוש המונפת על תושביה הפלסטינים של העיר, כאן ועכשיו.